בזכות התפילה מתחזקת האמונה – פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן מאת הרב הגאון חגי שושן

בזכות התפילה מתחזקת האמונה

בפרשתנו וָאֶתְחַנַּן אֶל־ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹֽר:

בספר הכוזרי (מאמר ו) מבואר שהתפילה היא מזון רוחני לנפש דומה למזון הגוף, וכשם שאנחנו זקוקים לשלש פעמים ביום למזון הגוף, ואכילה אחת מספקת עד זמן הארוחה הנוספת, כך נצטווינו שלש פעמים ביום בתפילה, כי התפילה היא מזון רוחני שמספיקה מתפילה אחת עד לחברתה. אך כל זה שהתפילה היא מעמקי הלב כי תפילה שנראית יבשה ודלה ללא לחלוחית כלל, הרי ודאי שאין בכוחה להשפיע עלינו אמונה ויראה, כמו מי שאוכל מזון שאינו מתובל וטעים כפי שהוא רגיל הוא יישאר עדיין עם הרגשת רעב וחוסר של אוכל טעים. וכפי שהגמ' אומרת ברכות (ו.) דברים העומדים ברומו של עולם ובני אשם מזלזלין בהם זו התפילה.

ולכן נתן לנו הקב"ה עצות כדי שנוכל להתחזק באמונה ובהשגחה על ידי התפילה שנוכל להתפלל אליו כדי שנדע שאת כל צרכינו נוכל לקבל על ידי התפילה, וכן כל הברכות כולן ניתנו למען מטרה זו להאמין שהכל נהיה בדברו, ואם נתבונן מעט בברכת המזון נראה שגם האמונה טמונה בברכה זו כפי שאנחנו אומרים בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר", ועל ידי התפילה והברכות נשריש אמונה בלבבנו כי הכל מאיתו יתברך… (מעובד ע"פ ספר אור יחזקאל ימים נוראים ע' קפב).

הגמ' בתענית (ל:) אומרת בשם רבי יוחנן: שביום ט"ו באב, הוא היום שכלו בו מתי מדבר. דהיינו, ביום זה נסתיימה הגזירה שגזר הקדוש ברוך הוא על ישראל לאחר מעשה המרגלים, שימותו כולם במדבר. שמצינו במדרש, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בכל ערב תשעה באב היה מכריז הכרוז ואומר: צאו לחפור! והיה כל אחד מישראל יוצא וחופר לו קבר, וישן בו כל הלילה. שמא ימות קודם שיחפור, ולא יקברוהו, למחר בבוקר היה שוב יוצא הכרוז ומכריז: יבדלו החיים מן המתים! כל מי שהייתה בו נפש חיים, היה יוצא מקברו. והשאר, שמתו, נשארו קבורים בקבריהם.

בשנה הארבעים עשו שוב כך. ובבוקר, כשהכריז הכרוז: יבדלו החיים מן המתים! יצאו כולם חיים מהקברים, כיון שראו ישראל כך, תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, ויום זה אינו תשעה באב, ולכן המשיכו ושכבו בקברים עוד כמה ימים, עד היום שמתמלאת בו הלבנה, שהוא ט"ו באב. ואז היה כבר ברור להם שעבר יום תשעה באב.

כיון שראו שוודאי עבר יום תשעה באב, ובכל זאת לא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון, אלא שכבר נשלמו אותן ארבעים שנה של הגזירה. ועמדו ועשו את אותו יום ליום טוב. ומדוע דוקא חמישה עשר אלף אלו האחרונים נצלו ולא מתו, עמדו על כך בספרי מוסר רבים, וכתבו לתרץ בהיות והם ידעו שהם ודאי ימותו כי רק הם נשארו בשנת הארבעים מאנשי המדבר שעליהם נגזרה הגזרה, הם התפללו לה' בכל ליבם שינצלו, וה' שמע תפילתם.

להורדת קובץ המאמר