לבקש סליחה או מחילה

לבקש סליחה או מחילה? מאת יאיר אביני

בכל תפילה, 3 פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה סליחה ומחילה. "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו".

את ההבדל בין בקשת סליחה לבקשת מחילה, מבאר ר' חיים פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים', שבקשת הסליחה היא על עצם המעשה הפוגע, בעוד בקשת המחילה היא על הפגיעה שהמעשה ביטא כנגד כבודו של הקב"ה המצווה (או להבדיל האדם העומד מולנו).

בלשון התפילה זה מה שנקרא בקשת מחילה.

פעמים רבות מאד, כשאנו חווים כעס על פגיעה גם מבן הזוג, או מול ילדנו, הדבר המכאיב ביותר אינו בהכרח עצם המעשה שנעשה כנגדנו, אלא בעיקר תחושת העלבון שמציפה אותנו על הפגיעה בכבוד / בהתייחסות אלינו / במקום האישי שהתערער וכדו'.

הדבר שאנו זקוקים לו הכי הרבה זה הפיוס על הפגיעה הזו, הרבה יותר מעבר לבקשת סליחה על המעשה הפוגע.

לא פעם עולות טענות ותחושות של מרירות אצל בני זוג. הדבר נובע לא רק מהעדר פעולה יזומה של פיוס מהצד הפוגע, כשפשוט מחכים שהזמן יעבור והכעס / העלבון / תחושת הפגיעה הראשונית תעבור, מתוך אמונה (טפלה וחסרת בסיס) שאז יכולים "לחזור לשגרה", דבר שכמובן לא קורה כי הנפש הפגועה נשארת פצועה.

במקרים רבים אחרים מרגיש הצד הפגע שהוא בקש "סליחה" ובכל זאת הצד הנפגע ממשיך להתבצר בפגיעתו, כשהדבר עשוי להתבטא לעיתים בצורה אקטיבית ( – תלונות חוזרות ונשנות על הפגיעה שהייתה באירוע שעבר) ולעיתים בצורה פסיבית ( – ריחוק רגשי שהולך ומתעצם במשך הזמן).

הסיבה הנפוצה לזה, שאף אם אכן הייתה בקשת סליחה, לא הייתה בקשת מחילה.

כלומר, לא מעט מהפוגעים גם כשהם עושים את הצעד הנכון והרצוי של לקיחת אחריות אישית על הפגיעה שפגעו, הם מתמקדים רק בפן של פרטי האירוע שקרה. מצביעים עליו ומתנצלים.  זה אכן חשוב, אבל לגמרי לא מספיק.

ככל שנבין שעיקר הפגיעה שהאדם חש מתרחשת בחלק של הרגשות, בעלבון, בהגמדה שהייתה, באי נתינת המקום, בתפישה אותו כמובן מאליו וכדו', אזי נבין שגם עיקרו של הפיוס ובקשת הסליחה חייב להדגיש ולעסוק בפן הזה.

משפט ברור של הצד הפוגע, בו הוא נוטל אחריות אישית על הכאב הרגשי שהוא גרם באותו מעשה, שווה במשקלו הסגולי הרבה יותר מבקשת הסליחה על עצם המעשה הלא תקין שהוא עשה.

"אשתי / בעלי / ילדי / חברי אני מבין שבמעשה שעשיתי זלזלתי בכבודך / גרמתי לך עצב / השפלתי אותך (וכו' וכו') ואני מבקש ממך מחילה על זה".

אנחנו מסוגלים להכיל את זה שהצד שמולו עשוי לטעות, ואפילו לעיתים לגרום לנו לכאב. כולנו בני אדם…    אבל נתקשה מאד לשאת את המחשבה שהצד הפוגע לא מוכן להכיר במילים פשוטת בכאב הרגשי ובזלזול האישי שנגרם לנו ממנו.

בהכרת של הפוגע בזלזול שנעשה בכבודו של הנפגע, כשהוא מבטא במילים ברורות את קבלת האחריות שלו על התחושות הכאובות שמציפות את הנפגע ולא מסתפק רק בבקשת הסליחה על הפעולות השליליות שנעשו, בכך הוא מפייס את הנקודה הפנימית ובדרך כלל המרכזית ביותר הכאובה לנפגע.

בקשת הסליחה (על המעשה השלילי) היא חשובה מאד, אבל רק בקשת המחילה (על הפגיעה הרגשית) תהווה פיוס נכון שיעזור לנו "לחזור לשגרה".

ואכן גם מול הקב"ה, להבדיל אלפי הבדלות, הדגישו חז"ל את ההיבטים השונים שעל האדם המתוודה על חטאו להדגיש. ולצד בקשת סליחה על החטא עצמו מחויב האדם גם בבקשת מחילה על הזלזול בכבודו של מלך העולם.

"כי אתה סלחן לישראל, ומחלן לשבטי ישורון" אמן.